שמי יואב קליינמן.
ב- 15 השנים האחרונות אני מביים ומצלם סרטים דוקומנטריים רבים שמשודרים בערוצי טלויזיה בארץ ובחו”ל.
מאז שאני זוכר את עצמי אני מתבונן על העולם דרך עדשת-המצלמה שמאפשרת לי להיחשף לסיפורים אנושיים מרגשים ומעוררי השראה.
הכשרתי המקצועית בתחום הקולנוע אפשרה לי להפוך למקצוע את האהבה שלי למצלמה ולאנשים.
.“נקמת דם” היה הסרט הראשון שיצרתי ב-1997. הוא התחיל למעשה כפרוייקט הגמר שלי כסטודנט לקולנוע ובסופו של דבר שודר בערוץ ה”נשיונל ג’יאוגרפיק”.
הסרט עקב אחרי סכסוך במשפחתו של ידיד בדואי שלי, שחי בכפר בנגב תחת איום קדמוני של “נקמת-דם”. בזכות ההכרות האישית שלי עם גיבור הסרט יכולתי להיכנס פיזית לתוך הכפר ולעומק הסכסוך המשפחתי. הסרט עקב אחרי הנסיונות שלי לעשות סולחה בין הניצים, כשאני נעזר באנשי רוח מקומיים וח”כ ותוך כדי כך חושף גם את המנהגים התרבותיים של החברה הבדואית שנחשבת למסורתית ומסוגרת.
הפידבק המיידי שקיבלתי על עשייה מקצועית כל כך ראשונית היווה נקודת ציון משמעותית בהתפתחות המקצועית שלי כ”וידיאוגרפר”.
העובדה שתחום הסרטים הדוקומנטריים בארץ סובל מבעיות תקציביות וגם האהבה העזה שלי לצילום דחפו אותי לפתח את כישורי כ- “One man crew”.
היתרון הבולט של העבודה כ- “One man crew” בסרטים תיעודיים הוא האפשרות להכיר באופן אינטימי את גיבורי הסרטים שלי ולתעד מקרוב את סיפוריהם האישיים, שזה כמובן יתרון עצום.
כך היה לדוגמא בסרט “נאף” שאותו צילמתי וביימתי בשיתוף עם הבמאי משה אלפי. הסרט עוקב אחרי נער הומלס ירושלמי שנפלט מהחברה החרדית ונזרק ממקום למקום ברחבי העיר. במהלך הסרט צולמו סיטואציות רבות בהן רק נאף הגיבור, המצלמה ואני היינו על הסט .זה איפשר תיעוד סיטואציות רגישות ואינטימיות ביותר שתרמו להצלחת הסרט. הסרט שודר בערוץ 2, הוקרן בפסטיבל ירושלים ובפסטיבלים רבים ברחבי העולם, אולם עבורי ההישג המשמעותי של הסרט היה הקרנתו ב”ועדה לשלום הילד” בכנסת. בכך התעוררה במקצת המודעות הציבורית לבעיית “ילדי הרחוב” בירושלים ובארץ בכלל.
בהמשך יצא לי לביים סרטים וכתבות רבות, שאת חלקם ניתן לראות באתר.
במקביל לקריירה שלי כבמאי סרטי תעודה, התפתחתי גם בתחום הצילום.
אחת הנקודות המשמעותיות בחיי, ולא רק מבחינה מקצועית, היתה הסרט “39pounds of love” או שמו בעיברית “18 קילו של אהבה”, שבו עבדתי כצלם ראשי, לצד חברי היקר הבמאי דני מנקין. הסרט עוקב אחרי עמי אנקלביץ’, חולה במחלת ניוון שרירים נדירה, ששוקל 18 קילו. למרות שהרופאים ניבאו לעמי שלא ישרוד מעבר לגיל 6, הוא חי עד תחילת שנות ה- 40 שלו. עמי, נכה לחלוטין התאהב במטפלת שלו שסרבה לחיזוריו. שבור לב הוא החליט לצאת למסע “קרוס קאנטרי” בארה”ב במטרה לחפש את הרופא שטען שלא יחיה מעבר לגיל 6 ואולי גם כדי להשתקם מהאהבה הנכזבת. מסע שעבורו היוה סיכון עצום מבחינה בריאותית.
כצלם, זכיתי ללוות מקרוב את עמי, אישיות נדירה, בהגשמת חלומו שכמעט עלה לו בחייו. כמה שנים לאחר הקרנת הסרט ברחבי העולם עמי הלך לעולמו, אך הוא הספיק לעורר בצוות שהתלווה אליו למסע ואני מאמין שגם בכל מי שצפה בסרט השראה אדירה לעוצמתה של הרוח האנושית.
הסרט זכה לתהודה ענקית בעולם – הוא שודר בערוץ הטלויזיה האמריקני HBO ובערוצים נוספים ברחבי העולם, זכה בפרסים רבים, נמנה עם 15 המועמדים האחרונים לאוסקר האמריקני וזכה באוסקר הישראלי.
שיתוף הפעולה עם דני מנקין המשיך לעוד שנים רבות בפרוקטים נוספים בניהם צילום הסרט “הדולפין” -גם הוא סרט עתור פרסים
בעקבות הצלחת “18 קילו של אהבה” זכיתי לצלם סרטי תעודה רבים ששודרו בערוצים השונים בארץ, ובערוצים בינ”ל ידועים כמו- “Channel 4 , “Arte”, וה”נשיונל ג’יאוגרפיק”.
בנוסף לעבודתי כבמאי וצלם אני מרצה ב”מכללת עמק יזרעאל” משנת 2003.במסגרת מגמת התקשורת של המכללה אני מעביר סדנאות יצירה תיעודית וקורסי צילום וחולק את הידע שלי עם סטודנטים צעירים.